ארץ שם

בערב אחד כשהים כבר נרגע אל החוף קראת לי לבוא ולראות אותה.
עמדה שם אישה פרפר, כנפיה מרהיבות כמשיכת מכחול שיצא משליטה מתוחות לאחור
מתנשפת מתנדנדת כמו שהרגע נחתה על פרח. רגליה היו דקות ודומה כי חלשות להחזיק
את גופה עטור הכנפיים. חולת אהבה סופנית אני היא אמרה בצרידות של אחת שישנה
או בכתה מספיק. פניה בהירים וברורים אך עיניה רחוקות מכאן. אצבעותיה לבנות ושבירות
וקשה לדמיין כיצד יוכלו לאחוז בתפוח. ויפה הייתה כלגונה בתולה וכחולה.

גלים מתחו שורות לבנות לאורך הלילה והים. מעולם לא פגשתי באישה פרפר קודם לכן.
הרוח שרקה דרכה כאילו היתה חלולה. היא נשכבה על צידה, ברכיה מכופפות וידיה מקופלות
טיפות כבדות נפלו לקראת הזריחה וניפצו עצמותיה היבשות לאבק אפור. דמותה החלה אובדת אל תוך החול.

לא ידעתי באיזו שעה נרדמתי או קמתי אבל היה זה כבר בוקר מוחלט. האם הזיה הייתה או חלום
שהצליח לגבור על המציאות. משונה עוד יותר היה לראות אצבעותייך גורפות ומסננות בחול אפרפר. מחפשות רמז מאוחר
לאישה פרפר.