אישה פרפר

  

בערב אחד כשהים כבר נרגע אל החוף קראת לי לבוא ולראות אותה.
עמדה שם אישה פרפר, כנפיה מרהיבות כמשיכת מכחול שיצא משליטה מתוחות לאחור
מתנשפת מתנדנדת כמו שהרגע נחתה על פרח. רגליה היו דקות ודומה כי חלשות להחזיק
את גופה עטור הכנפיים. חולת אהבה סופנית אני היא אמרה בצרידות של אחת שישנה
או בכתה מספיק. פניה בהירים וברורים אך עיניה רחוקות מכאן. אצבעותיה לבנות ושבירות
וקשה לדמיין כיצד יוכלו לאחוז בתפוח. ויפה הייתה כלגונה בתולה וכחולה.

גלים מתחו שורות לבנות לאורך הלילה והים. מעולם לא פגשתי באישה פרפר קודם לכן.
הרוח שרקה דרכה כאילו היתה חלולה. היא נשכבה על צידה, ברכיה מכופפות וידיה מקופלות
טיפות כבדות נפלו לקראת הזריחה וניפצו עצמותיה היבשות לאבק אפור. דמותה החלה אובדת אל תוך החול.

לא ידעתי באיזו שעה נרדמתי או קמתי אבל היה זה כבר בוקר מוחלט. האם הזיה הייתה או חלום
שהצליח לגבור על המציאות. משונה עוד יותר היה לראות אצבעותייך גורפות ומסננות בחול אפרפר. מחפשות רמז מאוחר
לאישה פרפר.

מפשירים

רק השיניים שאת נוקשת, מפרות את השקט. חיפשנו את השמש, קר מתחמם חם

והיא מנסה באצבעות קרניים להפריד בין העננים, לחשוף כתמים כחולים.

עד שהחורף יחלוף מצאנו עצמנו בבטן ספינה סחופה שמצאה עצמה על החוף.

אביב מתקרב לארץ שם, אני עומד על חרטום בלב יבשה ומזהה ים.

את מתרגשת מול קסילופון הקשת, אלפי צדפים נוצצים אליך.

את החלטת להשאר כשאני התחלתי ללכת. אנשים סגורים עצרו אצלך

נפתחו וברחו. הימים היו בהירים וקרים ונמשכו מעט. זה עשה רע וטוב.

על הסוודר שלי כוכב שציירת לי נמרח. אסור לי לשכוח לחזור. ובאמת חזרתי.

ישבנו שנינו מנדנדים רגלים משפת ירכתיים כדייגים שבעים. שתקנו לנו

שעתיים מסתכלים על החול למטה. טוב שבאת אמרת ואת כבר

הבנת מזה שחייכתי שטוב, שטוב שנשארת.

תחנה ורוח

האוטו האט, ירד לשוליים, שני גלגלים שחורים טובלים בבוץ. הסתכלתי עלייך ואחר כך במראה שבצד

שם ראיתי אותה, תחת תרמיל גדול, יוצאת מתחנת עץ רטובה, חיה מציצה ממאורתה בחלוף סכנה.

אמרת לה שאם היא רוצה ושאנחנו בדרך, היא חייכה ועלתה בינך לביני. דיברתן שעות על מקומות
וספרים, מתוך המעיל מציצות חיות קטנות שנולדו בשלג ועכשיו רקומות לה על צווארון בהיר בחולצה
דקה. עיניה לחות נפקחות לאט, כמו בובת תינוקת ישנה שעברה בירושה. בכל פעם שהפנתה את
גבה אלי, ניסיתי לאתר בליטה מעידה על מפתח שאפשר למתוח, להוסיף לה כוח.

את התמכרת למילים שלה, לתנועות, גחלים אדומות זוכרות, שהיו פעם אש מרהיבה. שמעתי אתכן,
ילדות עסוקות מרכיבות ארמונות, לא רוצות לראות, מעבר לארגז החול. החזרתי את פני לחלון, מרחם
על כל תחנת רוח שעומדת באופק לבד, מי יודע כבר כמה שנים, ברוח.

היא נשארה איתנו יומיים, ואז נעלמה לתמיד. 

בלילה אחר על הגב, שכבנו שנינו זה לצד זו על הגג הקר של האוטו. העננים הסתלקו, השמים היו
בהירים וצלולים, כל הכוכבים נצצו יפים כמו ילדים רחוצים. הירח תלוי נמוך, פנינה ענקית בוהקת.
הסתובבתי אלייך, רציתי לחייך ושתחייכי חזרה, להגיד לך תראי אותנו שני עכברים, מערימים על
חתול המציאות. הבחנתי בטיפה, באזור הרקה, מסלולה הזוהר נמתח מהעין, לא אמרתי כלום,
לא חייכתי, בינתיים.

זיקוקים ביום רגיל

בערב נגיע לעיר קטנה עם אנשים שמבינים את החורף, חנויות ישנות צהריים

יין בטעם פירות ינדנד מדרכות תחתינו, מישהו במכנסיים משובצים יספר לנו 
על הופעה בסביבה נעליים חורקות על דשא רטוב, בירה בכוס פלסטיק,
בלדה עצובה. כשהלהקה תעלה להדרן, נפלוש דרך כל הקהל עד לשורה חמישית

אני אתמיד בשתייה ואת יודעת שאת תצחקי, כשאני אקיא. בלילה כששנתי תתהפך

את תביאי מים קרים תרטיבי לעצמך את היד ולי את המצח. פעם זו היית את, ואני 
שהחזקתי לך את השיער שלא יתלכלך, את חייכת כשהפסקת הסתובבת ואמרת
אני ליגה, ואז המשכת. 

ככה הכרנו, ליד מדורה, ליד זריחה מתעכבת מאחורי עננים. סיפרתי לך על השגרה 
שאימצה אותי ועל החיפוש אחרי החופש הביולוגי שלי. גם אז, זו את שצחקת, קצת אלי, 
קצת עלי. פתאום משהו הוצת בי בפנים, כמו פתיל, מבולגן ונוצץ ומבהיל

דרמת פיצוץ, של זיקוקים ביום רגיל.

אני לא יודע לאן אני מתגעגע, לפעמים זה מחבק אותי חזק מדי.

אנחנו חדשים בארץ שם, וההמשך תלוי רק בנו. את מציירת מפה על מפית,

שואלת אותי אם הרים עגולים או שדה מרובע ואני ממליץ על אגם קפוא, לעת עתה.

עננים עייפים מלעוף מערבבים שמים וארץ, ערפל שמן זוחל בין העצים כמו נחש שבע.

אי אפשר לראות ואת מנסה על קצות האצבעות. שורת נמלים מודאגות ממהרות לחזור הביתה.

אני עושה עיגול מאבנים ומצית ערימת זרדים שנפלו מאותו העץ. את משפשפת ידיים ומושיטה קדימה. 

ערמונים מתפצחים במרכז מחבת שחורה. הרבה זמן חיכינו להם. אחר כך תה שחור וסיגריות לבנות.

את פותחת חיוך, זה הגשם שבינתיים  מתנהג כמו טפטוף. גם אני בעדו.

קר לי באוזניים אז אני מצמיד אותן בתורות, כל פעם לכתף אחרת, 

לך יש כובע כחול מצמר שמכסה לך את רוב הראש, גם יש לך כפפות ואני מכניס את הידיים לתוך השרוולים. 

מחר נקנה לי גם. 

אני לא יודע לאן אני מתגעגע, ועל מה אני מצטער אבל גם ככה, לא הייתי חוזר.